🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בפרשות ויקהל-פקודי אנו קוראים על מאה אדני הכסף ששימשו יסוד לקרשי המשכן — מאה ככרות כסף, ככר לאדן. שיעור זה מגלה, בעקבות חידושי הרי"ם, את הרמז המפעים החבוי במספר הזה: מאה האדנים כנגד מאה הברכות שכל יהודי מברך בכל יום — ומה שזה מלמד על היסוד האמיתי של קדושת הבית והנפש.
בפרשת פקודי נמנים מאה אדני כסף למשכן — מאה ככרות כסף, ככר אחת לכל אדן. שואל חידושי הרי"ם: מה הרמז במאה האדנים? עונה: מאה אדנים הוצרכו למשכן, ומאה ברכות צריך אדם לברך בכל יום — וכשם שהאדנים היו היסודות הפיזיים של המשכן, כך הברכות הן היסוד של קדושת ישראל, קדושת כל יהודי ויהודי.
מבאר חידושי הרי"ם: "אֶדֶן" הוא מלשון "אֲדוֹנוּת" — על ידי הברכה מעיד האדם שהקדוש ברוך הוא הוא האדון של הבריאה כולה. מאה הברכות שאדם מברך בכל יום, מעלות עבורו — כמו מאה האדנים למשכן — את היסוד לבית שלו, ליהדותו. וכשם שהאדנים היו הבסיס שאליו הוכנסו קרשי המשכן, כך מאה הברכות הן היסוד לחייו של כל יהודי ולביתו: על ידי שהוא מכיר שהקדוש ברוך הוא הוא האדון, ומברך אותו על כל דבר שברא, הוא בונה לעצמו ולביתו יסוד של משכן. וכך שורה הקדוש ברוך הוא, במקום שאדם מודה לו.
ואפשר להוסיף על דברי חידושי הרי"ם: האדן היה חלול — כלי קיבול. הקרש היה חתוך בתחתיתו, כמו שלבי סולם, והשלבים נכנסו לתוך האדנים. כלומר, האדן הוא כלי קיבול שנועד לקבל את הקרש בתוכו.
לפי זה אפשר לבאר יסוד נוסף: אדם שצריך להגיד מאה ברכות ולהודות לקדוש ברוך הוא, חייב להרגיש שהוא "כלי קיבול" — שהוא מקבל. יש אנשים הטועים לחשוב שחסר להם, שאינם מקבלים מספיק, שיש להם טענות. אינם מרגישים את כל הקבלה, את כל החסדים שהם מקבלים, ולכן קשה להם להודות לקדוש ברוך הוא — מרגישים שחסר להם. רק מי שחייו בנויים על יסוד השקפה בריאה ותקינה, ומכיר שכל הזמן הוא מקבל מהקדוש ברוך הוא — רק לו יש את הכוח באמת להודות לו, ולזכות לקבל את השראת השכינה, את הקדושה שבמחיצת המשכן.
אומרת הגמרא (מסכת מנחות מג ע"ב) שפסוק זה, "מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ", רומז לחיוב מאה הברכות בכל יום. ותמהים המפרשים: מה זה, "מה" — לשון דבר קטן? הלוא זו דרישה גדולה, לברך מאה ברכות בכל יום! מיישבת הגמרא: כן, זהו באמת "מה", דבר קטן, ביחס למה שמקבלים תמורתו.
מבארים: משה רבנו לא התכוון לומר שמאה ברכות הן דבר קל טכנית, אלא הוא רצה שהאדם יסתכל מה קורה לו לאחר שהוא מגיע להרגל של הודיה. משה התכוון לומר: תראו, אחרי שאתם מגיעים למדרגה שבה הברכה כבר טבועה בכם, כבר הורגלתם בה — אתם מרגישים שמחה, כיף, טוב, ואינכם מרגישים בכלל שזו "עבודה". זו לא עבודה — זו שמחת חיים! זהו הכיף האמיתי של החיים. אתם מקבלים, ואינכם מרגישים בכלל שאתם משקיעים דבר. עצם זה שאתם מודים לקדוש ברוך הוא, אתם מרגישים כמי שיצא לטיול נפלא בהרים גבוהים, נהנה מן הבריאה — ואינכם מרגישים שהשקעתם מאומה.
אם תתחילו להשקיע בזה, תראו בסוף — תבינו שזה באמת מה שהקדוש ברוך הוא רוצה לתת לכם: עוד כיף, עוד שמחה. הוא אומר לך: ברך אותי, תודה לי, ואתה תרגיש טוב בחיים — לא תרגיש שהקרבת דבר. מה הוא רוצה ממך? הוא רוצה שיהיה לך טוב. הוא לא מבקש ממך להקריב לו קורבן — הוא מבקש שאתה תיהנה. תחשוב, תתבונן, תקיים את הברכות מתוך כוונה, ותגיע לזה. וזה גם יסוד "אדם מבין בשמחה": חותמים את חודש אדר עם מאה האדנים, עם מאה הברכות שמחים לקדוש ברוך הוא — זה המפתח לניסן, לגאולת עם ישראל, וגם לגאולה הפרטית של כל אחד ואחד — להרגיש את השראת השכינה, להיות דבוק בקדוש ברוך הוא, ולהיות שמח איתו כל החיים.