🎧 להאזנה לשיעורים המקוריים בקול הלשון: פרקים א–ב · פרק ג – ויקהל פקודי
בפרשות ויקהל-פקודי אנו קוראים על מאה אדני הכסף ששימשו יסוד לקרשי המשכן — מאה ככרות כסף, ככר לאדן. שיעור זה מגלה, בעקבות חידושי הרי"ם, את הרמז המפעים החבוי במספר הזה: מאה האדנים כנגד מאה הברכות שכל יהודי מברך בכל יום — ומה שזה מלמד על היסוד האמיתי של קדושת הבית והנפש.
בפרשת פקודי נמנים מאה אדני כסף למשכן — מאה ככרות כסף, ככר אחת לכל אדן. שואל חידושי הרי"ם: מה הרמז במאה האדנים? עונה: מאה אדנים הוצרכו למשכן, ומאה ברכות צריך אדם לברך בכל יום — וכשם שהאדנים היו היסודות הפיזיים של המשכן, כך הברכות הן היסוד של קדושת ישראל, קדושת כל יהודי ויהודי.
מבאר חידושי הרי"ם: "אֶדֶן" הוא מלשון "אֲדוֹנוּת" — על ידי הברכה מעיד האדם שהקדוש ברוך הוא הוא האדון של הבריאה כולה. מאה הברכות שאדם מברך בכל יום, מעלות עבורו — כמו מאה האדנים למשכן — את היסוד לבית שלו, ליהדותו. וכשם שהאדנים היו הבסיס שאליו הוכנסו קרשי המשכן, כך מאה הברכות הן היסוד לחייו של כל יהודי ולביתו: על ידי שהוא מכיר שהקדוש ברוך הוא הוא האדון, ומברך אותו על כל דבר שברא, הוא בונה לעצמו ולביתו יסוד של משכן. וכך שורה הקדוש ברוך הוא, במקום שאדם מודה לו.
ואפשר להוסיף על דברי חידושי הרי"ם: האדן היה חלול — כלי קיבול. הקרש היה חתוך בתחתיתו, כמו שלבי סולם, והשלבים נכנסו לתוך האדנים. כלומר, האדן הוא כלי קיבול שנועד לקבל את הקרש בתוכו.
לפי זה אפשר לבאר יסוד נוסף: אדם שצריך להגיד מאה ברכות ולהודות לקדוש ברוך הוא, חייב להרגיש שהוא "כלי קיבול" — שהוא מקבל. יש אנשים הטועים לחשוב שחסר להם, שאינם מקבלים מספיק, שיש להם טענות. אינם מרגישים את כל הקבלה, את כל החסדים שהם מקבלים, ולכן קשה להם להודות לקדוש ברוך הוא — מרגישים שחסר להם. רק מי שחייו בנויים על יסוד השקפה בריאה ותקינה, ומכיר שכל הזמן הוא מקבל מהקדוש ברוך הוא — רק לו יש את הכוח באמת להודות לו, ולזכות לקבל את השראת השכינה, את הקדושה שבמחיצת המשכן.
אומרת הגמרא (מסכת מנחות מג ע"ב) שפסוק זה, "מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ", רומז לחיוב מאה הברכות בכל יום. ותמהים המפרשים: מה זה, "מה" — לשון דבר קטן? הלוא זו דרישה גדולה, לברך מאה ברכות בכל יום! מיישבת הגמרא: כן, זהו באמת "מה", דבר קטן, ביחס למה שמקבלים תמורתו.
מבארים: משה רבנו לא התכוון לומר שמאה ברכות הן דבר קל טכנית, אלא הוא רצה שהאדם יסתכל מה קורה לו לאחר שהוא מגיע להרגל של הודיה. משה התכוון לומר: תראו, אחרי שאתם מגיעים למדרגה שבה הברכה כבר טבועה בכם, כבר הורגלתם בה — אתם מרגישים שמחה, כיף, טוב, ואינכם מרגישים בכלל שזו "עבודה". זו לא עבודה — זו שמחת חיים! זהו הכיף האמיתי של החיים. אתם מקבלים, ואינכם מרגישים בכלל שאתם משקיעים דבר. עצם זה שאתם מודים לקדוש ברוך הוא, אתם מרגישים כמי שיצא לטיול נפלא בהרים גבוהים, נהנה מן הבריאה — ואינכם מרגישים שהשקעתם מאומה.
אם תתחילו להשקיע בזה, תראו בסוף — תבינו שזה באמת מה שהקדוש ברוך הוא רוצה לתת לכם: עוד כיף, עוד שמחה. הוא אומר לך: ברך אותי, תודה לי, ואתה תרגיש טוב בחיים — לא תרגיש שהקרבת דבר. מה הוא רוצה ממך? הוא רוצה שיהיה לך טוב. הוא לא מבקש ממך להקריב לו קורבן — הוא מבקש שאתה תיהנה. תחשוב, תתבונן, תקיים את הברכות מתוך כוונה, ותגיע לזה. וזה גם יסוד "אדם מבין בשמחה": חותמים את חודש אדר עם מאה האדנים, עם מאה הברכות שמחים לקדוש ברוך הוא — זה המפתח לניסן, לגאולת עם ישראל, וגם לגאולה הפרטית של כל אחד ואחד — להרגיש את השראת השכינה, להיות דבוק בקדוש ברוך הוא, ולהיות שמח איתו כל החיים.
"כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שמות לט–מ)
בפרשת פקודי חוזרות המילים "כאשר צוה ה' את משה" שמונה עשרה פעמים. אומרים חז"ל במדרש שזה כנגד שמונה עשרה הברכות שבתפילה, וכנגד שמונה עשרה החוליות שבשדרה. האדם צריך לכרוע ב"מודים" ולהשתחוות עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה.
נמצא שהמשכן כולו עמד על יסוד ההודיה: "כאשר צוה ה' את משה" הם החוליות של השדרה, הכפופות בהודאה לפני ה'.
וכך גם האדנים: כמו שהתבאר בפרקים הקודמים בשם חידושי הרי"ם ובעל הטורים, מאה האדנים שעליהם עמד המשכן הם כנגד מאה הברכות שאדם חייב לברך בכל יום, ושעל ידן שורה השכינה.
השיעור נאמר בימים שבהם שררה מגפה בעולם, ולכן הדגיש הרב שמאה הברכות נתקנו מלכתחילה לשמירה על ישראל. כותב הטור (אורח חיים, סימן מו) שדוד המלך תיקן מאה ברכות, ורמז לכך בפסוק "נְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל" – "על" בגימטריה מאה. בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ולא ידעו על מה, עד שחקר והבין ברוח הקודש, ותיקן להם מאה ברכות.
מאה הברכות הן השמירה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם במגפה, ושמירה מכל מחלה ומכל חולי.
וכותב בעל הטורים על הפסוק "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" שיש תג על הקו"ף, לרמז שאדם צריך לקום בבוקר ולברך מאה ברכות, ובזה הוא ניצל מן הקללות שבתורה – תשעים ושמונה הקללות, ועוד "כל חולי וכל מכה".
"הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'" (תהלים קכח, ד)
"כי כן" בגימטריה מאה. מי שמברך מאה ברכות בכל יום, עליו נאמר "יבורך גבר". וכן כותב בעל הטורים על הפסוק "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד), שיש תגין על הקו"ף לרמז למאה ברכות. ואפשר להוסיף שזה המשך הפסוק: על ידי הדבקות שבמאה הברכות זוכים ל"חיים כולכם היום".
"בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי... לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה... וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו" (ישעיהו כט, יג–יד)
השמירה הגדולה ביותר היא הברכות שאדם מברך בכוונה, ולא בחטף. הנביא מזהיר שמי שמכבד בשפתיו ולבו רחוק – "ואבדה חכמת חכמיו". הרב הביא שהחיד"א מאריך בזה, ושצריך במיוחד תלמיד חכם לזכור זאת: שכחת התורה באה מברכות שנאמרות בלי כוונה. ומידה טובה מרובה: מי שמברך בכוונה זוכה לזכור את תורתו.
ואומר הזוהר: מי שמברך בשמחה, ה' מברך אותו ומשפיע עליו בשמחה. "לך לך" הוא כמניין מאה – כשהקדוש ברוך הוא מוריד את הנשמה לעולם, הוא נותן לה מאה מפתחות של ברכה.
ובפרט ברכת המזון. הרב הביא מן הבאר היטב בשם התשב"ץ שמי שמברך ברכת המזון בכוונה, לא ישלוט בו לא קצף ולא שצף ולא אף. ומנגד, כותב הפלא יועץ שברכה בלי כוונה היא ביזיון.
לפני כל ברכה אפשר לעצור לרגע ולהתבונן: ה' נתן לי את המאכל הזה, ואת הבריאות שאני יכול לאכול אותו, ואת היכולת להרגיש את טעמו, ואת החיים עצמם. על כל זה יש לי הזדמנות לברך.
כשאדם מברך בכוונה, הברכה עצמה מגינה עליו ושומרת עליו כל היום. היו הרבה סיפורים על צדיקים שבירכו "שהכל" בכוונה גדולה, והדין נמתק. יש קבלה מדורי דורות על ברכת "שהכל" ועל ברכת המזון, ולכל ברכה יש סגולה משלה – אלו מאה המפתחות.
היו צדיקים שהשתדלו לאכול מזונות בכל יום, כדי לברך "על המחיה" ולומר בה "וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה" – מילים שאינן בשאר הברכות, ויש בהן סגולה לקדושה וטהרה.
מסופר על צדיק שאכל תפוח, וחסיד שהתבונן בו לא הבין מה ההבדל ביניהם: גם הוא אוכל תפוח. אמר לו הצדיק: אני אוכל תפוח מפני שאני רוצה לברך את ה' בברכת "בורא פרי העץ".
וכך בברכות התפילה: מי שאינו מבין את תלמודו – יכוון ב"אתה חונן לאדם דעת". מי שמוטרד חס ושלום מבלבולי אמונה – המליצו גדולי הצדיקים שיאמר בכוונה גדולה את ברכת "ולמלשינים", שיש בה סגולה להכניע את הסטרא אחרא, ואז הבלבולים נעלמים כלא היו. ולפרנסה – ברכת "ברך עלינו" בכוונה.
אנשים מחפשים סגולות מכל הסוגים. ודאי שסגולות שצדיקים נהגו בהן טובות ומועילות, אבל לפני הכל – הסגולה שחז"ל נתנו לנו, ושלפעמים מזלזלים בה: מאה ברכות בכוונה.
כשכל צינורות הרוחניות פתוחים והנשמה מקבלת את שלה, נפתח ממילא גם השפע בגשמיות, והאדם מוקף חומת מגן מכל רע. וכמה אנשים מצטערים על שהם שוכחים את לימודם ומחפשים עצות – אילו היו מתבוננים לפני כל ברכה, היו זוכרים את מה שלמדו.